היו אלה היפים בימי נעורינו. כשהיינו ילדים, כשהיינו יחפים. הימים שבהם היינו חניכים בתנועת נוער.חיכינו לטיולים ולמחנות הצופיים בכיליון עיניים, פשוטו כמשמעו. הביטוי הזה נתפר על פי מידותינו, לפי עצמת ציפיותינו. לילות הקיץ החמים של פעם. הלילות הקסומים של הנעורים שחלפו.
במיוחד אהבנו את הלילות. בחוץ, בטבע. לינת אוהלים. לא נזקקנו לדבר אלא להזדמנות להצמיד את שקי השינה שלנו לשקיהן של הבנות. בחסות החשכה יכולנו לא להיזקק לתירוצים כדי לחכך שקים, להתקרב.
השעות שבין סיום ארוחת הערב לבין השינה, השעות – בעצם זו היתה שעה אחת בלבד – שנכללה תחת ההגדרה ” הכנות לשינה”, היתה בעיקר שעת נפש. שעתה של הציפייה הדרוכה ושל פרישת שקי השינה בתוך האוהלים. לינת אוהלים היתה חוויה מיוחדת במינה.
לינת אוהלים מהווה חלק בלתי נפרד מטיולים וממחנות צופיים. באותן שנים, בטרם היות אוהלים משוכללים, מחוממים בחורף וממוזגים בקיץ, היו אוהלים עשויים יריעות בד פשוטות
ברזנטים דקים, פרוצים לרוח, לגשם, לקור. אבל למי היה איכפת. היו בנות. היו בנים. היה חם.
“בינינו מתפתחות לחשושיות”, כמו שכתב מאיר אריאל ששירו ” אגדת דשא”.
לינת אוהלים היתה זמינה, זולה, והועדפה כחלופה שהיתה, בעצם, ברירת מחדל, מאחר שאיש לא היה יכול לממן לנו, כשהיינו תפרנים, לינה בצימרים או באכסניות מה גם שלינה במקומות כאלה לא באה כל בחשבון, כי איך אפשר לחוות חוויה צופית אמיתית ללא לינת אוהלים?
מתחמי קמפינגים רבים בצפון הארץ מזמנים אפשרות ללינת אוהלים גם לזוגות רומנטיים ולמשפחות. איכות האוהלים השתכללה בשנים האחרונות ותנאי השהייה בהם כה נוחים, עד כדי כך שהשוואתם לצימרים אינה כה מופרכת כפי שהיא עלולה להיחשב.
לינת אוהלים היא אופציה מצוינת למי שעורכים מסעות – ברגל, ברכב, באופניים, על סוסים ועוד – וכל מבוקשם הוא לעבור “ליל חנייה,, למצוא מקום טוב וזול, שבו יוכלו להגיע בסיומו של יום, לישון ולהתארגן לקראת יום נוסף של טיול.